עבודתו של סיפריין גייאר היא חפץ מן-המוכן: שן דחפור שנוגסת באדמה ומסלקת שברי אבנים ועפר. החפץ מקושר בתודעה עם בניין ועם אמונה ישנה בקִדמה, אבל כדי למלא את משימתו הוא מפריד והורס. לפי הוגה-הדעות ולטר בנימין, "אין תיעוד לתרבות אשר בו בזמן אינו גם תיעוד של ברבריות". בהצגתה בישראל, שן הדחפור של גייאר מעלה על הדעת כפילויות נוספות: החפירה בקרקע מאפשרת לחקור את ההיסטוריה העשירה של הארץ אבל בה-בעת גם מעוררת שאלות בדבר זהותה התרבותית ובדבר המטרות המנוגדות שפעולה כזאת משרתת. בהצגתה בתוך ויטרינה הופכת השן הפרוזאית לפֶטיש – מושא לסגידה, ונעשית "חפץ יקר", כמו ממצא ארכאולוגי חשוב.