החרמש, כלי העבודה של החקלאי, קשור לזיכרונות ילדותה של אפרת נתן שהיא ילידת קיבוץ ומתקשר למיתוס הישראלי של "החלוץ", גיבור המהפכה הציונית. בכרזות ובתצלומים מוקדמים תואר החלוץ כדמות הרואית, גדולה מהחיים, המניפה חרמש בתנועה נמרצת. דימוי חקלאי זה שימש, כמו המגל והפטיש, סמל של מחר אוטופי בעולם הדימויים הסוציאליסטי.

עבודתה של נתן המשחזרת את תנופתו הסיבובית של הקוצר מזכירה את המעגל המשתלהב של המחול הקבוצתי, ה"הורה". הריקוד, שסחף את החבורה החלוצית ליחד מהודק ומאוחד, מבטא את עוצמתה היוצרת והבוראת של הקבוצה. אלא שלמשמעות הדימוי מצטרף גם ההיבט האלים של החרמשים המושחזים אשר נדמים למכונת הרס ומרמזים אל מחול המוות ("דאנס מאקאבר") - ריקוד המובלים אל מותם בידי "הקוצר העגום", מלאך המוות נושא החרמש מן האגדות של ימי-הביניים. אלה מזכירים לנו את יסוד האלימות והחורבן שטמון בכל חברה אידאליסטית ובכל רעיון אוטופי.