הדרור המפרפר על אדן החלון ברגעי חייו האחרונים, לכוד בין זגוגיות ומעורר את הזדהות הצופה, אינו "אמיתי" אלא יצור-כלאיים. הוא עשוי חומרים פלסטיים ורק נוצותיו טבעיות. הציפור הקטנה וחסרת הישע מתייסרת ברצף של פרפורים בני מחזורים קבועים של 20 דקות, ומאבקה הסיזיפי והפיוטי כנגד הסוף המתקרב, מתרחש בתוך חלל תצוגה לבן ("הקובייה הלבנה"), גדול וריק. הוא עוסק במוות, נושא מרתק אינסופי, ואולם המראה הזה מעורר גם הפתעה ותהיות על הזיקה שבין אשליה למציאות ועל מחזוריות החיים וטעויותיהם הגורליות.אלמגרין ודראגסט פועלים כצמד אמנים, וידועים בעבודותיהם החתרניות שעוסקות בשיבוש הגבול שבין אמנות למציאות ומערערות על התפיסות המקובלות של המרחב הציבורי והאישי. כמו הציפור, גם אמנות היא ייצוג אשלייתי מעשה-ידי אדם של המציאות, וגם היא ניגפת לפעמים במעבר מן "החיים" ל"מוזיאון"; מתח שורר בין המפגש עם ה"אחר", הפגיע והבודד שהיצירה האינטימית הזאת מייצגת ובין החוויה החברתית והציבורית של "התערוכה המוזיאלית". אותו דרור גוסס מייצג את חירותו היצירתית הפגיעה של האמן (בעברית נוספה לו נימה אירונית בשל הניגוד שבין שמו המסמל חופש וחירות ובין מצבו הלכוד) אך גם את הממד הרומנטי, הסנטימנטלי והזמני של החיים.;