את הטריפטיך הזה יצר בירושלים אמן ההדפס ומאייר הספרים היהודי אפרים משה ליליין, שנחשב לגדול מנסחי החזון האמנותי-הציוני בראשית המאה ה-20. הוא היה ממייסדי בית המדרש לאמנות ולמלאכות אמנות "בצלאל" בירושלים ואף הורה בו כמה חודשים ב-1906.

ציורו גדול הממדים הוא מתווה לשטיח שנועד להיארג ב"בצלאל" לכבוד יובל ה-25 לנישואי דוד וולפסון, נשיא הקונגרס הציוני ויורשו של הרצל. משני צדיו מתוארות ה"גלות" מכאן – עם דמות הנביא ירמיהו, מבשר החורבן והיציאה לגלות בבל – וה"גאולה" מכאן. במרכזו נראים החתן והכלה כזוג מלכותי: הוא – שילוב בין דמותו של תגלת-פלאסר כפי שנמצאה בחפירות הארכאולוגיות באשור ובין דמויותיהם של תאודור הרצל ודוד וולפסון עצמו, והיא – כייצוגה הסמלי של "בת ישראל". טקס הכלולות שלהם מסמל את הזיווג בין "הציונות" ל"עם ישראל", והציור כולו את הזיקה הישירה בין תקופת היותו של עם ישראל אומה חופשית וריבונית במזרח הקדום ובין רגע הגאולה הציונית בהווה.

גילויי החפירות הארכאולוגיות במצרים ובארצות הסהר הפורה הזינו את העניין הגדול שגילו חוגים שונים באירופה בראשית המאה ב"תרבויות האֵם האמיתיות" של העולם המערבי. ליליין ביקש להזכיר להם שהיהודים, הדחויים באירופה בשל היותם עם שֵמי וזר, הם-הם יורשיה האמיתיים של תרבות המזרח הקדום. הזוג המלכותי ופמלייתו מתאחדים כאן בהופעה אצילית, גאה ומלאה הדרת כבוד - תמונת ראי הפוכה לדימוייהם של יהודי הגלות שפלי-הרוח והגוף, השגורים באמנות ובספרות הציוניות.