יש משהו כמעט מיסטי בעובדה שיצירה מרכזית זו, נחלתם בעבר של שני הוגים יהודים בעלי שם, שהיתה ההשראה לכמה מן הרעיונות הפילוסופיים העמוקים והמקוריים שנהגו במאה ה-20 וליצירתם של כמה אמנים חשובים כאנסלם קיפר או הבימאי וים ונדרס ('מלאכים בשמי ברלין'), שמורה היום במוזיאון ישראל. בשל חשיבותה האמנותית של היצירה ומשמעותה הגדולה בתולדות הפילוסופיה המערבית וההיסטוריה האינטלקטואלית של העם היהודי היא נחשבת לאחד המוצגים הנדירים והחשובים ביותר באוסף מוזיאון ישראל.
תולדותיו של הרישום הזה הן הד לדרמה ההיסטורית ולרוחות הפילוסופיות שנשבו בזמנו. קלה יצר אותו ב-1920, שנה של פריצת דרך בדרכו המקצועית: באותה שנה נערכה במינכן תערוכתו הגדולה הראשונה, הוא עמד להצטרף לבאוהאוס בוויימר והושלם ה'אני מאמין' האמנותי שלו, 'וידוי יצירתי', שבו ניסח את תפיסת המציאות המטפיזית שלו. באור זה עלינו להבין את היצורים העל-טבעיים המאכלסים את יצירתו, ובהם כ-50 מלאכים שצייר בשנים האחרונות לחייו.
הרישום 'מלאך חדש' שבה את לבו של הפילוסוף והמבקר היהודי הגרמני, ולטר בנימין (1892–1940), והוא רכש אותו ב-1921. ב-1932 הוא ציווה את הציור לידידו משחר נעוריו, גרשום שלום, שלימים התפרסם כמייסד חקר הקבלה. לפני שיצא למסע המנוסה שלו מפני הנאצים, מסע שבסופו שלח יד בנפשו בספרד בשנת 1940, ארז בנימין את הציור במזוודה והפקידו בידי הוגה הדעות והסופר ז'ורז' באטאיי, והוא הסתירו בספרייה הלאומית של פריז. כך הגיע הציור אחרי המלחמה לידי גרשום שלום, וממנו למוזיאון ישראל.
'אנגלוס נובוס' – אובייקט תמידי של התבוננות ושל זכירת הייעוד הרוחני בעיני בנימין, ומושא של פרשנות על מהות הזמן ההיסטורי ועל מושגי הראשית והחדש – היה נושאם של כמה טקסטים מכוננים ומצוטטים לרוב שכתב. לפי שלום, בנימין מצא זהות מיסטית בינו ובין ה'מלאך החדש' בהשראת הרעיון התלמודי של המלאך האישי המלווה כל אדם והמייצג את הווייתו הסמויה. מצד אחר הוא ראה בו מלאך שטני ומפתה, 'שיש לו טלפיים ואברותיו מחודדות, ואפילו חדות כסכין'; מלאך המגיע מן העתיד וחוזר אליו בנסיגה כשהוא מושך עמו את קרבנו.