הגרסה המקורית של .L.H.O.O.Q מ-1919 היא שיעתוק צילומי צבעוני וזול של ה"מונה ליזה" מאת לאונרדו דה-וינצ'י (1505 בקירוב), שדושאן צייר עליו שפם וזקנקן. העבודה היתה אחד החפצים הראשונים מן-המוכן ("רדימייד") שיצר האמן, אשר הגדרתו החדשה והמהפכנית את יצירת האמנות, כחפץ ייצור המוני שהופך ל"אמנות" רק מתוקף בחירת האמן, היתה נקודת-מפנה בתפיסת האמנות במאה ה-20. הגדרה זו ביטאה גם את רוחה של תנועת הדאדא שדושאן השתייך אליה ושביקשה לקעקע את העבר. העתק העבודה השמור במוזיאון ישראל הוא אחד מתוך 38 העתקים שעשה האמן במהדורה מוגבלת לספרו של פייר מאסו "מרסל דושאן, שיחות וזיכרונות". העתק מסוים זה שהוא "חפץ-מן המוכן מטופל" (שכן האמן לא רק בחר בו אלא גם שינה אותו) חתום ומוקדש למוציא לאור של הספר וחברו הטוב של דושאן, ארטורו שוורץ.
הגיית שם העבודה בצרפתית ("elle a chaud au cul") פירושו "חם לה בתחת". כך הפך אחד הדיוקנים הנשגבים והטהורים של האישה בתולדות הציור לעבודה בעלת רמיזות מיניות. שינוי נוסף שחולל האמן הוא הפיכת מין הדיוקן מאישה לגבר. בריאיון שנערך עמו ב-1961 הוא אמר על כך: "הדבר המעניין הוא שהשפם וזקן התיש הפכו את המונה ליזה לגבר. לא אישה המחופשת לגבר, אלא גבר אמיתי - זה היה החידוש שלי, שכשנעשה גם אני לא הבנתי אותו לאשורו".
ה"מונה ליזה" המקורית של דה-וינצ'י הפכה בזכות ייחודיותה ובזכות היותה מושא של הערצה לחפץ קדוש חילוני. המוזיאונים, השומרים על חפצים מקודשים כאלה ולפעמים אף מכוננים את קדושתם בעצם הכנסתם בין כותליהם, נתפסים בעיני תאורטיקנים רבים להיכלי קודש מודרניים, לקתדרלות של זמננו. יצירתו של דושאן ביקשה בין היתר גם לבדוק את גבולות הקידוש המוסדי הזה של יצירת האמנות.