יצירה זו היא ללא ספק גרסה של הגשר באנייר שצייר ברנאר ב-1887 השנה שבה הוא וידידו אנקטין הקימו את התנועה שנקראה "פשטות אישית ונעימה", ושמאוחר יותר, בעקבות תרומתו החשובה של גוגין, התפתחה לתנועת הסינתטיזם או הסימבוליזם. הציור מתאר מראה על גדת הסיין באנייר הסמוכה לפריס. גדת הנהר האלכסונית מחלקת את הציור לשני חלקים כמעט שווים. בחלק העליון של הבד נראה גשר ועליו רכבת, ורחוק יותר ניתן להבחין בגשר נוסף. האמן מיקם את הגשרים בשני מישורים שונים, כפי שזה נעשה בציור של המזרח הרחוק, תוך שהוא נמנע משימוש בפרספקטיבה קווית. מתחת לגשר הקרוב נמצאות שתי דמויות שחורות ושטוחות שצדות את תשומת הלב, ושאר הצורות משוטחות ומוקפות בקוי מתאר עבים וצבעוניים. כל הצורות מתוארות במונחים של מלבנים וחרוטים. הצורות המלבניות יוצרות הד עם המגבעת של הגבר, והצורות המחודדות עם כובעה של האישה. התנועה הקצבית של הקווים נתמכת על-ידי המשחק הדקורטיבי של שטחי הצבע הגדולים. הנטייה הכללית אינה רק לשטח את החלל, את הצורות ואת הצבעוניות, אלא גם לפשט אותם. נטייה זו בולטת במיוחד בצלליות השחורות של שתי הדמויות. ואולם, בתוך שטחי הצבע ניתן להבחין במשיכות מכחול חופשיות, במיוחד משמאל, בכתמי הדשא הירוקים שליד הסירה ההפוכה ומתקן הנשיאה שלה. זהו שריד מהאימפרסיוניזם, שאותו זנח ברנאר ב-1887