ב-1877 גר פיסארו באזור הארמיטג' בפונטואז ועבד בעיקר בגבעות הסמוכות. בתקופה זו לא היה לו עניין לשנות את נושאי הציור שלו. הוא העדיף לחזור ולצייר את אותו מקום שוב ושוב ולהתמקד בהיבטים של עונות השנה ושל אור. פיסארו ניסה לצייר את הסביבה בה חי ונמנע ממקומות "ציוריים" או מוכרים מציוריהם של אמנים אחרים. הוא העדיף קומפוזיציות מאוזנות של נופים כפריים ועסק במוטיבים מוכרים, אך בגישה חדשה לצבע ולאופן הנחתו. פיסארו ניחן בכישרון מיוחד לתאר סצנות פשוטות ביצירות שובות לב מבחינה ציורית ומעניינות מבחינה מבנית. נושא הציור שלפנינו היה מקובל באירופה מאז המאה ה-17 - דרך מתעקלת אלכסונית מובילה אל עומק התמונה. אובך סתווי אופף את העצים, השיחים כמעט שקופים, ואך בקושי ניתן לזהות את דמות האישה הרכובה על סוס. האלמנטים השונים בציור חסרי משקל, והשמים השקופים שופעים אור קר בהיר וזהוב, שחודר מבעד לעלוות העצים ומגיע אל הגזעים. האור מאחד את קדמת התמונה עם הרקע המרוחק במארג עשיר ודחוס של קווקווים אנכיים ופתיתי צבע קטנים במגוון רב של צבעים. הממדים הקטנים, הנגיעות היחידניות של צבע, ומשיכות המכחול בתנועה שמקורה בשורש כף היד מזכירים את דרך עבודתם של מונה וסיסלי החל מסוף שנות השישים.
עובי הצבע בכמה מקומות מלמד על כך שפיסארו צייר שכבה על גבי שכבה כדי להשיג דחיסות יוצאת דופן מבלי להזדקק לעבודה בכהים ובהירים. כשמסתכלים על התמונה מרחוק נעלמות משיכות המכחול הבודדות, אבל רשת הנגיעות הקטנות של צבעים חמים וקרים וכן השימוש בצבעים משלימים יוצרים תחושה של מעין תבליט בעל הדרגת צבעים עשירה. בניסיונו להגיע לגישה יותר אובייקטיבית ופחות סנטימנטלית לנושאים כפריים, התקרב פיסארו אל תפישתו הציורית של מונה. הוא ראה ציורים רבים של מונה בתערוכת האימפרסיוניסטים השנייה ב1876-, ואלו היו לדעתו משכמן ומעלה. הוא החשיב את מונה לצייר הנוף החשוב ביותר של תקופה. באותה שנה צייר פיסארו עוד בד בשם דרך עתיקה בסתיו (מוזיאון ד'אורסיי [416 P2V]. הציורים דומים זה לזה בקומפוזיציה אך שונים בסגנון. הציור שבאוסף מוזיאון ד'אורסיי עוסק בערכים של בהיר וכהה. הציור שבאוסף הכט, לעומת זאת, עוסק בצבע ומבוסס על פלטה עזה יותר. פיסארו התאים את הטכניקה לכל עבודה וכך קרה שהוא עבד בטכניקות שונות באותה שנה.