בדיוקן מתי סוקניק יצר זאב בן-צבי מעין מסכה. בפסל זה הוא מוותר על עיקרון המבנה על מנת להדגיש ביתר שאת אקספרסיביות רומנטית יותר. המסכה הריקה מדיוקן, שבאמצעותה מונכחת הדמות, מעצימה את אלמנט הזיכרון.
מתי סוקניק היה בנו הצעיר של פרופ' אלעזר-ליפא סוקניק, אחיהם של רב אלוף יגאל ידין ושל השחקן יוסי ידין (שניהם עִברתו את שמם במרוצת השנים). מתי היה קשר בהגנה והתנדב לפלמ"ח, לגרעין הראשוני של חיל האוויר. ב-4 ביוני 1948 יצא להפציץ את אניות הצי המצרי, שניסו להפגיז את חופי תל אביב וסייע בהנסתן, אך מטוסו הופל במהלך המבצע. מתי, ששימש כנווט, והטייס טבעו בים, וגופותיהם לא נמצאו מעולם.
בסיום חיבורו, "מה חובתי לעמי ואעשנה", שכתב בגיל 15 וחצי, רושם מתי: "אני חולם על תעופה עברית. אני חולם על יישוב, אשר חבריו הם בוגרי הסתדרות הצופים, ושדה תעופה קטן בצדו. תיווצר חברת התעופה הלאומית כדוגמת חברת הספנות הלאומית שקמה, והיא תפתח קווים לכל חלק בעולם. ארץ ישראל תיעשה מרכז התעופה במזרח, ארצנו תתפתח, ושמה של הארץ העברית יינשא בפי כל העמים, כמו שחזו זאת הנביאים הקדמונים"1
הגם שהפסל נושא את השם מתי סוקניק, הרי כאן – כמו בפסליו האחרים – הגה בן-צבי צורה כוללת, בחינת "אין בפרט אלא מה שיש בכלל". להשקפתו, כל דיוקן הוא נציג חברה וטומן בחובו אנשים רבים. גורלו של מתי סוקניק, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסל זה, מייצג גם את כל אלה, שדיוקנם נעלם ונרמס בזרם ההיסטוריה, את כל הכאב, את הגורל היהודי הייחודי.

1. מתוך: יזכור, פרשיות חייהם ומותם של הנופלים במלחמת הקוממיות בישראל (הוצ' משרד הביטחון, 1955).