שלוש דמויות נשיות נעדרות תווי פנים, שגלעדי מתארן כאימהות, ניצבות סמוכות זו לזו, ראשיהן מוטים, מורכנים, והן מאכלסות את מרב השטח המצויר. חוויות מבית הכלא בסיביר, שם שהה האמן בהיותו בן 17, היוו תשתית לנטייתו לציורי אימהות ומשפחה. שנה וחצי בכלא שהה גלעדי בחדר צר ואפל שבו הצטופפו 48 אסירים, בהתבוננות יומיומית ברפרודוקציות של ליאונרדו דה וינצ'י ושל רפאל בנושא האם והילד, שהודפסו בספר צבעוני בהוצאה גרמנית שקיבל מאמו כאשר נאסר. מאביו קיבל באותה הזדמנות את התנ"ך. שני ספרים אלה הטביעו את חותמם על ציוריו. האם הייתה הדמות המשפיעה בחייו, ובמידה רבה הייתה האחראית לניתוב דרכו אל האמנות. "אימא זה אחד מאיתני הטבע", נהג לומר. ברבות הזמן הפכה האם לאחד מהנושאים המרכזיים בציוריו, ובמקרים רבים – האישה החזקה והמאסיבית היא הישות שעליה נשענת הקומפוזיציה כולה.
האימהות מתכתבות כאן עם שלוש האימהות בשירו של אלתרמן, "האם השלישית", מתוך הקובץ כוכבים בחוץ (1938). בשירו של אלתרמן, שלוש אימהות שרות, מבכות את בניהן. שתיים מהן רואות בחזון את בניהן המתים, ואילו השלישית אינה רואה את בנה ואינה יודעת היכן הוא, אך לבה אומר לה, כי "מודד הוא בנשיקות כנזיר משולח את נתיב עולמך, אלוהיי". כל הבנים, גם המתים וגם זה ש"אולי עוד לא נח", נמצאים בתנועה מתמדת; מתים חיים מאוד, המשוטטים בדרכי העולם. הם ניהלו חיים אינטנסיביים, ומצאו את מותם במאבקים שכילו אותם. הבנים מבקשים לדבוק בתבל גם לאחר המוות, שהרי להיוותר ללא הכוכבים משמעו למות. לכן הם נראים צועדים, והנוף אף הוא פוסע: הפנסים צועדים, האנייה מהלכת על פני המים, ובראש התורן שלה – בנה של האם הראשונה. בנה של האם השנייה "הולך בשדות", ויגיע "עד כאן", כשבלבו כדור עופרת, ובנה של השלישית, המודד בנשיקות את נתיב העולם כנזיר משולח, הוא ההלך המשורר, בעל השליחות לקלוט בעוצמה את מראות העולם ואת קולותיו, לשמור על פתיחותו אליו ולבטא זאת בשירה. אך הוא נזיר, עבד ליצירה, וככזה, באופן פרדוקסלי, הוא מנותק מכול כדי להתמסר למלאכת עיבוד החוויות. עליו לחיות באינטנסיביות ולהיחשף עד שורשי העצב האנושי, עד כדי היפגעות. יש סוג של קרבן בהיותך משורר, נטען בשיר.