זויה צ'רקסקי

זויה צ'רקסקי - פרבדה

פרבדה, תערוכת היחיד הראשונה של האמנית זויה צ'רקסקי במוזיאון ישראל, מגיעה גם לפורטל המוזאונים בתערוכה וירטואלית.

בתערוכה מוצגים ציורים שיצרה צ'רקסקי בשנים האחרונות העוסקים בחוויית העלייה מברית המועצות של שנות התשעים: חלק מהציורים עוסקים בחוויותיה האישיות של האמנית שעלתה לארץ עם משפחתה מאוקראינה בשנים אלו וחלקם עוסקים בחוויה הקולקטיבית של העלייה הגדולה ביותר שידעה ישראל. בחוש ההומור המאפיין אותה, עוסקת צ'רקסקי בסטריאוטיפים של בני הארץ על הרוסים ולהיפך ונוגעת בנושאים מעוררי מחלוקת אחרים. כך מובילה אותנו האמנית לתוך עולמם של עולי ברית המועצות משנים אלו, יחסם לתרבות הישראלית ולזו הרוסית שהשאירו מאחור.

התערוכה מוצגת במוזי​און ישראל, ירושלים​​

תאריך פתיחה: 10 ינו' 2018​


אוצר: אמיתי מנדלסון​

​איציק, 2012

צבעי־שמן על בד
200X150 ס”מ
אוסף פרטי, ישראל

כל הפרטים בציור זה, החל בגיבוריו - מוכר הפלאפל המזרחי איציק והעובדת הרוסייה שלו, אפיוניהם הפיזיים, בגדיהם, אביזריהם ומעשיהם - וכלה באחרון הפרטים, נוטפים סטריאוטיפיות ודעות קדומות. מוכר הפלאפל הוא 'שווארצע חאייע': גבר מזרחי שמן, כהה ושעיר. אפו הגדול מזכיר את אפי היהודים בתיאורים אנטישמיים ושפתיו הבשרניות – את התיאורים הגזעניים של שחורים. גופייה מכסה את כרסו וחושפת את הקצה העליון של אחוריו, על צווארו תליון מגן־דוד מזהב, וטבעות זהב גדולות מעטרות שתיים מאצבעותיו. מכנסיו הקצרים הם מותג מזויף וכפות רגליו נתונות בכפכפי פלסטיק זולים. העובדת המבוהלת שמנסה להימלט מאחיזתו האימתנית היא סטריאוטיפ ההיפוך שלו: בהירה, צנומה, רוסייה ובמובן מסוים – הרכוש שלו: על שדיה המרומזים מתנוסס הכיתוב "פלאפל איציק". לא בכדי עורר הציור דיונים סוערים בפייסבוק; היו שהתקיפו אותו על הצגה גזענית של גבר מזרחי והיו שהזדהו עם האישה בשל סיטואציות דומות שחוו על בשרן. 
הציור מעלה על הדעת צמדים דומים של יפה וחיה, חזק וחלש, טוב ורע, שיסודם הוא לעתים החרדה מפני האחר, הפראי והמאיים על התרבותי: אלים שאונסים בנות־תמותה, סאטירים שתוקפים נימפות, תיאורים אוריינטליסטיים של נשים לבנות ש״פראים״ בני המזרח חומדים אותן ועוד. 
הציור אינו מפנה אפוא את חיציו לצד אחד בלבד אלא מתאר את שני הצדדים כסטריאוטיפים, שפתו קריקטוריסטית והייעוד שלו אינו תעמולתי או מגויס. על כן, יותר משהוא סטריאוטיפי, "איציק" משקף את הראייה הסטריאוטיפית והגזענית שבני שני הצדדים - הרוסי והמזרחי - והחברה הישראלית בכלל לוקים בה.

​​
​​​
זויה צ'רקסקי_איציק
 ​

​​אנחנו אוכלים שומן חזיר מתוצרת רוסיה, 2013

צבעי־שמן על בד על עץ
159X70 ס”מ 
אוסף יוראי דוד, ישראל

ציור גדול־ממדים מתאר בתקריב מקרר במרכול ובו שפע מגרה של נקניקים וגבינות, זה לצד זה. המוצרים מתוארים בפרטנות מרשימה, בעושר צורות ומרקמים של שומן וסוגי נתחים, ובשלטים קטנים המנקדים את התצוגה ומזהים כל גבינה וכל נקניק בשמם – רוסית למעלה, עברית למטה – ומחירם. אחד מהם הוא "צ'רקסקיה", כשם משפחתה של האמנית; אחר, המונח בין הגבינות לנקניקים, הוא "נקניק חלבי". גם בלי השמות קל לזהות את הבשר הלא־כשר (כדוגמת הבייקון למעלה מימין) ואת העובדה שהחנות כולה אינה כשרה, שאלמלא כן היו מוצרי הבשר והחלב מופרדים. זהו טבע־דומם רוסי למהדרין, המצביע במובלע על הכינוי "אוכלי חזיר" שדבק בעלייה הרוסית, היינו "גויים" שיהדותם מוטלת בספק. אצבעות המוכרת שמנמנות כמו הנקניקיות שלפניה, וצבע הלק החום־אדמדם על אצבעותיה תואם את צבע הנקניקים המוצגים לראווה. גם היא "בשר לבן", כלומר רוסייה.​

​​​
​​​​​​
זויה צ'רקסקי_שומן חזיר

​​קורבנות חדשים, 2016

צבעי־שמן על פשתן
230X140 ס"מ 
גלריה רוזנפלד, תל־אביב

ציור זה הוא במידה רבה נקודת האפס של העבודות בתערוכה, תחילת הספירה. החיים נחלקים ל"לפני", בברית המועצות המתפוררת, ול"אחרי" - עם ההגעה לארץ. הסצנה המתוארת כמעט גנרית: משפחת עולים יורדת ממטוס אל על, החברה הלאומית, ומתקבלת על ידי נציגת משרד הקליטה המגישה לבאים את דגלוני ישראל. מראה זה, שהתקבע בתודעה הציבורית מעשרות תצלומים ושידורי טלוויזיה, החליף את מראה העליות הקודמות שהגיעו באוניות לנמל, נישקו את אדמת הארץ ולפי המערכון הידוע של אריק אינשטיין ואורי זוהר התקבלו בבוז על ידי ה"ותיקים" מהעלייה שקדמה להם. 
המשפחה המתוארת היא משפחתה של זויה צ'רקסקי, שעלתה עם הוריה והסבים בדצמבר 1991 מקייב. לבושם החורפי מנוגד לשמיים התכולים ולשני עצי הדקל המייצגים את המזרח המואר והחם. "לכל אחד היה מותר לצאת עם מקסימום 40 ק"ג, אז לבשו את כל הבגדים בשכבות. זוג סבים שמחו לעלות אבל הסבתא האחרת לא רצתה. היא מופיעה בדלת המטוס כמי שלא בטוחה אם היא רוצה לרדת", מספרת צ'רקסקי. הילדה, היורדת ראשונה מן המטוס והמשתייכת לדור שייקלט ראשון, היא זויה, שהגיעה לארץ בגיל 14 אך תיארה את עצמה צעירה משנותיה. 
בתיאור העולים היורדים (מכבש המטוס) יש משום אירוניה ויחד עם כותרת הציור הפרובוקטיווית "קורבנות חדשים" הם מנוגדים ל"גודל השעה" ולחגיגיות המעמד. לפי צ'רקסקי, "חודשים אחרי שהגענו, סבתא היתה יושבת בדירה ומסתכלת בחלון. בכל פעם שהיתה רואה מטוס נוחת, היתה אומרת באנחה 'הנה מגיעים קורבנות חדשים'".

זויה צ'רקסקי_קורבנות חדשים

​​פוטש, 2012

150X120 ס"מ, צבעי־שמן על בד
אוסף בנק לאומי, ישראל

הציור מציג לכאורה שגרת חזרה מבית־הספר. בפינת האוכל הביתית נראית ילדה יושבת לארוחת צהריים, עדיין בתלבושת אחידה, ולפניה קערת מרק בורשט ארגמני. סבתהּ הצעירה למראה, מחומצנת שיער ומאופרת בכבדות, לובשת בגדי מותגים מערביים יוקרתיים בגרסת השוק המזויפת והזולה שלהם. היא אוחזת בסיר המרק וצופה עם נכדתה בתמיהה מסוימת בבלט המשודר בטלוויזיה. כותרת הציור "פוטש" רומזת לרגע המתואר – למה שהוא מסתיר יותר ממה שהוא מגלה. 
בשלהי 1991, ב"פוטש של אוגוסט", הכריזה קבוצה של בכירים בממשל הקומוניסטי על מצב חירום. נשיא ברית המועצות דאז, מיכאיל גורבצ'וב, בילה אותה עת בחצי־האי קרים ונדמה היה שהוא מאבד שליטה על המתרחש. הפוטש כשל אבל הניע שרשרת אירועים שבסופה קרסה ברית־המועצות בדצמבר אותה שנה. 
ב־19 באוגוסט - היום הדרמטי בניסיון ההפיכה - תפס "הוועד הממלכתי למצב חירום" את שידורי הטלוויזיה והקרין פעם אחר פעם את מופע הבלט הקלסי "אגם הברבורים" מאת צ'ייקובסקי, בהיפוך משווע למצב הכאוטי והכוחני שבחוץ. מאז, היה "אגם הברבורים" סמל לניסיון לשלוט במידע, למסך ולהסתיר.

זויה צ'רקסקי_פוטש

​​1991 באוקראינה; יום שישי בשיכון, 2015

דיפטיך; צבעי־שמן על פשתן, 
270X200 ס״מ כל אחד
רכישה בנדיבות קבוצת "כאן עכשיו" לרכישת אמנות ישראלית, ישראל

הדיפטיך מתמצת היטב את התחושה שעולה מתערוכתה של זויה צ'רקסקי במוזיאון ישראל, ואפשר לראות בו מפתח לתערוכה כולה. הדיפטיך, שמזכיר את ציורי ברויגל האב במבט העל שלו על מציאות יום־יומית, מציג את הניגוד שבין ברית־המועצות לישראל אך גם את הדמיון ביניהן: בשני המקומות רע. שם קר, בריונים פורעים באוכלוסייה (שלושה מהם נראים בקדמת הציור), גבר חושף את איבר־מינו לפני ילדים וברקע מתוארת התנגשות קרבה והולכת בין לאומנים אוקראינים לתומכי הסובייטים; ואילו כאן חם, אולי חם מדי, אך המצב אינו טוב יותר: זקן מחטט בזבל, בריונים תוקפים ברחוב ואדם מזריק לעצמו סם בפתח הבית.
בראשית הציונות התהוו שני דימויים מנוגדים שפעמים רבות הוצבו זה מול זה: הגלות והתקומה, החורבן והלידה מחדש. אחד הציג את יהודי הגלות בלבוש מסורתי ושחור בתוך קוצים, והשני תיאר את היהודים החדשים, החלוצים החזקים והפוריים, שעובדים את אדמת המולדת. שני הדימויים ביטאו את הפחד והקיום הדחוק של היהודים בגלות, לרוב במזרח אירופה, מצד אחד, ואת התקווה, ההתחדשות והגאולה שהיו מגולמות במולדת הציונית החדשה־ישנה מצד אחר. רוסיה, ובעיקר תחום המושב שהרוב המוחלט של יהודי רוסיה אולצו לחיות בו מסוף המאה ה־18, היו באותם ימים הביטוי המובהק של הגלות. הפוגרומים שהתחוללו שם בסוף המאה ה־19 ותחושת החורבן הקרב שעודדה את עליית הציונות היו הרקע המיידי לייצוגים חזותיים אלה.
הדיפטיך של זויה מעורר שאלה מהותית על הציונות: האם הבית הלאומי שהקימו היהודים בישראל טוב יותר מהבית שעזבו? – נראה שהתשובה ברורה, או במילים של זויה: "הציור מבטא את התנפצות המיתוסים: גם את ההבטחה הסובייטית לעולם מושלם וגם את ההבטחה הציונית ליהודים… בסופו של דבר 'האחים' היהודים כאן מתנכלים לאלה שבאו מרוסיה". צ'רקסקי מודעת לניגודים קר-חם, רוסיה-ארץ ישראל, הגלות–המולדת המובטחת וכו', אלא שיותר ממאה שנים לאחר הייצוגים הקוטביים של א״מ ליליין ואחרים, הניגוד בין רוסיה לישראל כבר אינו קיים לדעתה. התקווה של היהודים שהגיעו לארץ לאחר הפוגרומים ברוסיה התנפצה על רקע המציאות: החולות הרכים של ראובן רובין הם עתה השכונות של באר שבע, והאלימות שפושה בנוף העירוני של קייב שוררת גם בארץ אלא שבמקום ׳ז'לוֹבּים׳ רוסים שמרביצים לחסרי ישע, ׳ערסים׳ יהודים מרביצים לילדים רוסים־יהודים חסרי ישע. כאילו לא די בכך, בארץ נוסף גם איום אחר: באר שבע היא בקו הטילים של עזה, והטיל המשייט לכיוון העיר מאיים להשמידה.


​​​
זויה צ'רקסקי_בשיכון
>

​​עברית מזדיינת, 2012

צבעי־שמן על בד
200X150 ס"מ 
אוסף דובי שיף, ישראל

חוויית ההגירה היתה נקודת מוצא ונושא בעבודותיהם של אמנים רבים במאה ה־20 – מאה, שהגירה מרצון או מכפייה היתה ממאפייניה המרכזיים. יהודים שהיגרו לארצות־הברית, לארץ ישראל או לארצות אחרות ביטאו את חוויותיהם האישיות ודרכן את חוויותיהן של אוכלוסיות שלמות שהם השתייכו אליהן באמנות פלסטית, בשירה ובספרות. השפעתם על הארץ שהם היגרו אליה והזיכרונות שהם נשאו עמם מארץ מולדתם ניכרים ביצירות רבות. אמנים ישראלים, מראובן רובין ועד מאיר פיצ'חזדה ואחרים, עסקו ועוסקים ב"כאב שתי המולדות" כפי שהגדירה זאת לאה גולדברג. מבחינה זאת, ציוריה של צ׳רקסקי מצטרפים למסורת ארוכה של ביטויי חוויית ההגירה באמנות החזותית. 
לשפה יש תפקיד מהותי בתהליך הקליטה והתירבות (אקולטורציה) שבו אדם מסגל לעצמו את התרבות והערכים של הקבוצה השלטת שהוא מצטרף אליה. שפה, וליתר דיוק 'מבטא', הם כמעט הסממן היחיד שבו שארית מעברו ממשיכה להתקיים בו על אף שהוא נטמע היטב בסביבתו החדשה. בציור "עברית מזדיינת" (2012) נראים אבא, אימא וילדם ליד שולחן כשהם קוראים ומתאמנים בלימוד עברית. האב רכון על ספר בשם "עברית חיה", האם כותבת במחברת ריקה "אני עולה חדשה מרוסיה" ובנה מתבונן במעשיה. מאחוריהם על הספה, שוכב הסבא וקורא עיתון ברוסית, על הקיר תלוי שטיח בסגנון רוסי טיפוסי, ומהחלון נראה עץ דקל – סממן מזרחי מובהק. בצד החדר נראות קופסות קרטון עם המילים "אודסה" ו"אשדוד", עיר המוצא והעיר שמשפחת העולים הגיעו אליה. 
ציורה של צ׳רקסקי מתאר דורות שונים – הסב השוכב על הספה והמשפחה הצעירה, זוג ההורים והילד, הלומדת את השפה החדשה. כאן השפה הנלמדת היא עברית (ושם הציור מבטא אולי את המתרחש בראשם בעודם מקללים את קשיי השפה החדשה) אך הרוסית לא נשארה לגמרי מאחור – היא השפה שהסב קורא בעיתון בנוחות על הספה.

​​​
זויה צ'רקסקי_עברית מזדינת

​​בדיקת כשרות, 2016

צבעי־שמן על פשתן
 150X120 ס"מ 
אוסף משפחת לרר, ישראל

זוג הורים עם תינוק ורב ג'ינג'י עב־בשר ונדהם "נפגשים" במטבח. האישה בלבוש צנוע ובשביס לבן עומדת ליד בעלה שלראשו כיפה לבנה. על השולחן נרות שבת, חלה, גביע קידוש וספר קבלת שבת. לכאורה הכול ״כשר״, אלא שהרב אינו מסתפק במראית־העין היהודית ופותח את המקרר לבדוק. מן הסיר הפתוח שבידיו מזדקר לנגד עיניו אף של חזיר. נוצרת סימטריה בין הרב ורוד־הלחיים לחזיר, כאילו הם מרחרחים זה את זה. בני הזוג עומדים נכלמים מהביקורת הפולשנית. האם הם נתפסו בקלקלתם או שמא אין הם רואים סתירה בין היותם יהודים לבין תרבות האוכל שהם רגילים אליה?
אחר־כך משלימה העין את הפרטים שיוצרים את התמונה, עוברת בין הכחול והלבן של החלב של תנובה, של סמל "אמקור" שעל דלת המקפיא, של לוח־השנה של בנק לאומי, המשודכים כולם לסממני הישראליות, ושל בגדו התכול מנוקד של התינוק שנולד כאן. משם היא קופצת אל הכתמים האדומים של בקבוק הקריסטל התוסס ושל התפוחים ומתמגנטת לסיר האמייל המנוקד שהובא מרוסיה. על חולצת הגבר מתנוסס הכיתוב האדום 'שרגא שירותי ניקיון' - מן הסתם מקום עבודתו של ראש המשפחה, הממקם את המשפחה בדרגה סוציו־אקונומית נמוכה ורומז לעיסוקים שעולים רבים נאלצו לעסוק בהם חרף הכשרתם המקצועית.
חוק השבות (1950) מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לארץ ולקבל תעודת עולה, המזכה אותו מיידית באזרחות ישראלית. בתיקון לחוק משנת 1970 נוסף סעיף שמעניק אותן זכויות גם לבן או בת הזוג, לבנים ולנכדים הלא־יהודים של יהודי, ולמעשה לכל מי שנחשב יהודי לפי חוקי נירנברג. כך נוצרת האנומליה שבה למעלה מ־300 אלף מן העולים וילדיהם מוכרים כיהודים לפי חוק השבות אך אינם מוכרים ככאלה לפי ההלכה (למשל בן לאב יהודי ולאם לא-יהודייה, גם אם ברוסיה ראו בו יהודי והוא אף סבל מכך), ולכן אינם יכולים להינשא בישראל או להיקבר בבית־קברות יהודי. "בעיני הרבנות הם גויים גמורים [...] ולכן חייבים בגיור – תהליך ארוך, קשה ולעיתים קרובות משפיל. התהליך כולל לא אחת מעקבים אחר המתגיירים, כדי לבחון אם הם מקיימים אורח־חיים דתי, ביקורי פתע בבתיהם של מי שנתונים בעיצומו של התהליך ודרישה להמשיך ולקיים אורח חיים דתי גם כשתהליך הגיור יישאר זיכרון עמום".
מאז ראשית העלייה ב־1989 ועד 2011 התגיירו בסך הכול כ־22 אלף עולים.

​​​
זויה צ'רקסקי_בדיקת כשרות

​​המתקפה הכימית, 2016

צבעי־שמן על פשתן
150X100 ס”מ 
גלריה רוזנפלד, תל־אביב

שום דבר בתיאור המשפחה המשחקת קלפים בסלון ביתה אינו ביתי או נעים. לא מסכות הגז, לא הפיג'מות שמעידות ששנתם של בני המשפחה הופרעה, ולא הישיבה המתוחה והניסיון לבלות את הזמן עד שתישמע צפירת ההרגעה. הריהוט בסלון ארעי: כיסא ״כתר פלסטיק״, שרפרף ושולחן מאולתר מארגז עם הכיתוב "נמל אשדוד". נייר דבק חום אוטם את החלון המוגף ב"תריסול״ הישראלי כל־כך. בפינה נראה חתול המשפחה בבועה משלו, בתוך ממ"ט, שנועד להגן על תינוקות וחיות שאינם יכולים לחבוש מסכה. הציור הוא מעין גרסה סוריאליסטית לציורי "משחקי הקלפים" מאת פול סזאן, והסבתא ששולפת אס ומנצחת על הסצנה מוסיפה לו נימה קומית. כיפת האור הבוקעת מהמנורה דומה לזו שמצוירת ב "גרניקה" של פיקאסו (1937) – אולי הציור האנטי־מלחמתי המובהק ביותר - ועל כן קושרת את הציור למסורת מחאה מפוארת, ובו־בזמן גם מעצימה את הגיחוך שבמעמד. 
בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. זו היתה הפעם הראשונה שהעורף הישראלי אוים על ידי טילים ארוכי־טווח ממדינה שאינה גובלת בישראל, מעיראק. תשומת־הלב הציבורית הופנתה אז מהעיסוק בעלייה ובשלל האתגרים שהציבה אל האיום הקיומי שהגיע מחזית אחרת. חודשים לפני כן, עם פלישת ארצות־הברית לכוויית באוגוסט 1990, גברה החרדה שנשיא עיראק סדאם חוסיין ישתמש בנשק כימי, והחלה ההכנה לקראת מתקפה לא קונוונציונלית על ישראל. עם זה, זרם העולים לארץ לא פסק ובשבועות של המלחמה נחתו בנמל־התעופה בן גוריון כ־15,000 עולים. עם הגעתם, הם קיבלו ערכות-מגן והונחו כיצד להתנהג במצב המלחמה הלא־מוכר. זויה ומשפחתה הגיעו אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, ובציור מתוארים קרובי משפחה שהגיעו לפניהם. "טעיתי – עשיתי אותם עם בגדים קצרים והמלחמה בכלל היתה בחורף".

​​​
זויה צ'רקסקי_מתקפה כימית

​​לחם, 2015

240X120 ס"מ, צבעי־שמן על פשתן
אוסף פרטי, ישראל

הציור "לחם" מבוסס על זיכרון ילדות של זויה – זהו מראה שראתה מחלון ביתה – והוא מתאר את החסר במוצרי מזון בסיסיים שהביא עמו הכאוס השלטוני והכלכלי שנוצר עם התמוטטות ברית־המועצות. סגנון הציור אינו אקדמי ואינו טורח לתאר פרטי פרטים אבל בדרכו הסכמטית והגרפית הוא מבטא את רוח התקופה.​
​​​
זויה צ'רקסקי_לחם