אמנות אינה משנה את המציאות, היא רק מדגימה את האפשרות לעשות זאת.
אמנות מתעדת את ההיסטוריה בדיעבד. התבוננות ביצירות אמנות מאפשרת לנו להבחין ולהכיר תרבות ייחודית שנשתמרה מתקופה וממקום מסוים על כל היבטיה – ארכיאולוגיה, אמנות, מוסיקה, תיאטרון, קולנוע וצילום, לצד תחומי תיעוד ומחקר פורמליים כמו סוציולוגיה, מדע, טכנולוגיה, פוליטיקה אנתרופולוגיה ועיתונות.
כנדנדה, אנו ניצבים מול ההיסטוריה, מול הניסיון להכיר את העבר לבין הניסיון ללמוד ממנו כדי להבין את ההווה ובתקווה לקבל רמזים לגבי העתיד.
משהו בחבירה של יצירות אמנות, זו לצד זו, ותפיסת האינטראקציה ביניהן, מגלה הרבה מן המורכבות האידיאית ויוצרת תמונה שבאמצעותה ניתן להתבונן על ההיסטוריה מזוויות חדשות.
את ההבנות והמסקנות העולות מההסתכלות הרעננה, ניתן לקחת הלאה ולהשתמש בהן בהתאמה בהווה ובמחשבה העתידית. לעיתים תוצרי הלימוד הללו נחשפים כבר בטווח הקצר ולעיתים תתגלה התמורה רק לאחר מספר דורות.
כל מרכיביה של התערוכה, המוצגים בשלושה חללים של המוזיאון, חושפים, כבר במבט ראשון, ניגודים הנתפסים ככמעט בלתי אפשריים לתצוגה משותפת. אל מול תשמישי קדושה מן האוסף הנמצא במחסני המוזיאון ניצבים כ-20 מקבצי יצירות שהם שילוב עבודות של אמניות מהחברה הערבית, הן הנוצרית והן מוסלמית, מהחברה הדרוזית, ומן החברה היהודית החילונית, הדתית־ לאומית והחרדית. כבר תיאור ראשוני זה נראה כמרשם לכישלון, אך אולי דווקא משום כך הערך האנושי הנמצא במרכז הקונצפט של התערוכה מספק הזדמנות משמעותית לשהייה ולהתבוננות בדיאלוג הזה, בצורה מכבדת, שמעוררת חשיבה עמוקה על האפשרות לנהל שיח בין קהלים ושבטים שונים, ברוחב דעת שמותיר הרהור.
האמניות לא התבקשו ליצור עבודות נושא במיוחד עבור התערוכה אלא להציג מגוון מתוך מבחר העבודות שיצרו בזמן האחרון.
תהליך יצירת המקבצים היה אינטואיטיבי ואינטלקטואלי לחילופין, זהיר ורגיש אם כי לא מאומץ. חלק גדול מהמקבצים נוצרו בשלבים, תוך שהאוצר מעביר אובייקטים או ציורים ממקבץ למקבץ על מנת לדייק בהצגת האפשרויות ובריבוד הקשרים.
הצבת העבודות ויחסי הגומלין שנוצרו ביניהן היוו אתגר עיקרי. התלייה לא נעשתה על פי מקובלות ויזואלית סטנדרטית, משום שהמטרה הייתה לא ליצור מכלול שיש בו סדר דידקטי אלה דווקא להציג ריבוי אפשרויות ושפע של גירויים.
הטקסטים המלווים את המקבצים משמשים נקודת מוצא לחשיבה והרהור נוספים. הם אינם מתארים או מסבירים את המקבצים אלא מהווים סוג של מצפן שאינו מתכוון להיות שלט דרכים או waze אלא מצפן המפנה את הקוראים והמתבוננים ל"צפונים" רבים בו־זמנית, לנקודות התייחסות היוצרות רשת ביטחון להלך או לנוח עליה בין תחנות התערוכה.
האמנות העכשווית, החפצים, תשמישי התרבות ההיסטוריים והטקסטים, מבקשים להיות המוזה ומקום המפגש לכל קהל שייבחר להתבונן בהם, כל אחד על פי נטייתו.
דרך זו מעניקה לכולנו הזדמנות להסתכל על עצמנו, על מה שמפריד בינינו ובעיקר על מה שעשוי לחבר בין אדם לאדם.
אוצר | עדי יקותיאלי